בדמי ימיה

(מתוך הסיפור "בדמי ימיה" מהקובץ "על כפות המנעול",
מאת הסופר ש"י עגנון ובהקראתו ובהוצאת שוקן)
כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן.

בדמי ימיה מתה אמי.
כבת שלושים שנה ושנה היתה אמי במותה.
מעט ורעים היו ימי שני חייה.
כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה.
רעותיה ושכנותיה לא באו לבקרה וגם אבי לא הקדיש את קרואיו.
דומם עמד ביתנו ביגונו, דלתיו לזר לא נפתחו.
על מטתה שכבה אמי ודבריה היו מעטים.
ובדברה כמו נפרשו כנפים זכות ויובילוני אל היכל הברכה.
מה אהבתי את קולה.
פעמים הרבה פתחתי את הדלת למען תשאל מי בא.
ילדות היתה בי.
לעתים ירדה מעל משכבה ותשב בחלון.
היא ישבה בחלון ובגדיה היו לבנים.
בכל עת היו בגדיה לבנים.
פעם נקרא דוד אבי בעירנו וירא את אמי ויחשוב כי אחות רחמנית היא,
כי בגדיה הטעוהו ולא ידע כי היא החולה.
מחלתה מחלת הלב דכאה לארץ חייה.
מדי קיץ שלחוה הרופאים למעיינות הישועה,
וכמעט שהלכה שבה, כי אמרה כי אין לה מנוח מפני געגועיה.
ושוב ישבה בחלון או שכבה על מטתה.
אבי התחיל ממעט במשא ומתן.
גם לארץ אשכנז אשר היה נוסע שמה מדי שנה בשנה
לבוא בדברים עם בעלי בריתו,
כי סוחר קטניות אבי, לא נסע אבי הפעם.
בימים ההם ובעת ההיא שכח ארחות עולם.
ובשובו לעת ערב הביתה ישב על יד אמי.
שמאלו תחת לראשו וימינו בימינה.
יש אשר תשח לידו פיה ותשקהו.
בחורף בשנת מות אמי דמם ביתנו שבעתיים.
אמי לא ירדה מעל מטתה רק בהציע קילא את המטה.
על פתחנו הניחו מרבד, למען ספוג המרבד קול כל צעד.
ריח סמי מרפא היה נודף בכל חדרינו.
ובכל חדרינו כבדות נוגה.
הרופאים לא סרו מביתנו.
גם בלי הקרא באו.
ואיש כי שאל אותם לשלומה אמרו לאלהים הישועה.
כלומר אפסה כל תקוה, צרי למחלתה אין.
ואמי לא נאנחה ולא התאוננה ולא הורידה דמעה.
דומם שכבה אמי על משכבה וכחה ברח כצל.

והלילה ליל החמישי בשבת אור ליום הששי ערב שבת.
מרת גוטליב לפפה את ימין אמי בכפה,
פרשה אצבעותיה ותאמר, לאה.
ובכי עצור שם מעצור לדבריה ולא קמה בנו רוח.
אבי בא מן מעשהו מן החנות וישב לפני המטה.
אמי נשקה לו ושפתיה הנוגות רחפו על פניו כצל.
מרת גוטליב קמה ותתעטף ותלך.
אמי ירדה מעל מטתה וקילא הציעה את המטה.
כנפי השמלה הלבנה השיקו בחלל החדר האפל למחצה.
אמי שבה אל מטתה ואבי השקה אותה סמי מרפא ותשת.
ותקח את ידו ותשיתה על לבה ותאמר, תודה.
כנטפי הדמעה כן נטפו נטפי הסמים על ידו.
ואמי שאפה רוח ותאמר אליו קום לך אל חדר האוכל ואכלת ארוחת הערב.
ויאמר, לא אוכל לאכול.
ותפצר בו מאד וילך אל חדר האוכל.
ויאכל לחם דמעה וישב.
ותתחזק אמי ותשב על המטה
ותקח את ידו שנית ותשלח את האחות הביתה
ועל אבי צוותה לאמר לא תבוא.
ותקטן את אור המנורה ותשכב.
ויאמר אבי אל אמי, לו יכולתי לישון כי עתה הלכתי,
ועתה כי הסיר אלהים את שנתי אשבה נא על ידך,
כי תדרשיני ועמדתי עליך.
ואם לא, אדע איפוא כי שלום לך.
ולא שמעה אמי אל דברי אבי.
וילך אבי אל חדרו וישכב.
לילות רבים לא ראה שינה, וכמעט שכב אבי הפעם ויישן.
גם אני שכבתי ואישנה.
ופתאום הקיצותי, הייתי נבהלה.
קפצתי מעל מטתי לראות שלום אמי.
וארא והנה היא שוכבת על משכבה בשלום,
אך אהה, נשמת אפה לא נשמעה עוד.
ואעיר את אבי.
ויצעק צעקה גדולה ומרה, לאה.
ואמי שכבה בשלום על משכבה, כי השיבה רוחה אל האלקים.
אמי השיבה רוחה ובערב שבת בין השמשות לקברות הובלה.
בערב שבת מתי אמי, כאשה צדקנית מתה.

(מתוך הסיפור "בדמי ימיה" מהקובץ "על כפות המנעול",
מאת הסופר ש"י עגנון ובהקראתו ובהוצאת שוקן)
כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן.



Credits
Writer(s): Erez Zeevi
Lyrics powered by www.musixmatch.com

Link