זכרון דועך

מַחְשְׁבוֹתַי צָפוֹת כְּמוֹ עָנָן בּוֹדֵד,
מִבַּעַד עַרְפִלֵּי הַזְּמַן הַדָּהוּי.
פַּעַם הָיִיתִי אוֹר, קֶרֶן בּוֹהֶקֶת,
וְעַכְשָׁו אֲנִי אוֹבֶדֶת בִּסְעָרָה אֲפֵלָה.

מְאַבֶּדֶת אֶת עַצְמִי, יוֹם אַחַר יוֹם,
כְּאֵב שָׁקֵט אִישִׁי, מַסְתִּירָה אֶת הַדְּמָעוֹת.
הַמַּחֲלָה גּוֹנֶבֶת אֶת יָמַי,
מִתְפַּלֶּלֶת בַּלֵּילוֹת שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח יַקִּירַי.

שִׁבְרֵי זִכְרוֹנוֹת פְּזוּרִים בְּלֵב כָּבֵד,
דְּמוּיוֹת אֲהוּבוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת בִּרְאִיָּה רוֹעֶדֶת.
פַּעַם הַכֹּל הָיָה כֹּה בָּרוּר, כֹּה פָּשׁוּט,
וְעַכְשָׁו נוֹתְרָה רַק תְּחוּשַׁת אִי וַדָּאוּת.

מְאַבֶּדֶת אֶת עַצְמִי, יוֹם אַחַר יוֹם,
כְּאֵב שָׁקֵט אִישִׁי, מַסְתִּירָה אֶת הַדְּמָעוֹת.
הַמַּחֲלָה גָּנְבָה אֶת יָמַי,
מִתְפַּלֶּלֶת בַּלֵּילוֹת שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח יַקִּירַי

מַגַּע יָדְךָ כְּמוֹ חֲלוֹם רָחוֹק,
קוֹל צִיּוּצֵי צִפּוֹרִים, זִכָּרוֹן דּוֹעֵךְ.
הַמְּצִיאוּת מִתְפּוֹגֶגֶת לְאַט-לְאַט,
וּבַלֵּב נוֹתְרוּ רַק פְּרֵדוֹת לֹא בְּרוּרוֹת.

מְאַבֶּדֶת אֶת עַצְמִי, יוֹם אַחַר יוֹם,
כְּאֵב שָׁקֵט אִישִׁי, מַסְתִּירָה אֶת הַדְּמָעוֹת.
הַמַּחֲלָה גָּנְבָה אֶת יָמַי,
.מִתְפַּלֶּלֶת בַּלֵּילוֹת שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח יַקִּירַי

אִם אֵעָלֵם אֵי שָׁם בְּעַרְפֶל-הַזְּמַן,
חַפְּשׂוּ אוֹתִי בְּזִכְרוֹנוֹת לִבְּכֶם.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַכְּאֵב אָסַף אֶת חַיַּי,
נֵס טֹהַר לִבְּכֶם, בְּעִקְבוֹתַי, אַהֲבָה.